ואז הוא עושה את המבחנים לאולימפיאדה והוא לומד המון ונורא במתח ואת אומרת לו: "יאללה, יאללה, כפרות זה לא כזה חשוב!"
אבל כשהוא עובר שלב אחרי שלב, את מוצאת את עצמך בוכה מהתרגשות כי זה כל כך חשוב לו.

ואת מתבוננת מהצד, רואה את החברות שנוצרת בין התלמידים ואת התמיכה המדהימה שיש בין החברים בנבחרת ובמשלחת, מי שיוצא ומי שלא, וזה מקסים.

ואז פתאום הוא בסין וזה הזוי שהילד שלך נוסע למקום שאת בחיים לא היית בו ויושב באולם ספורט ענקי כמו בסרטים ומתמודד עם אתגרים וקשיים ומתח – ופתאום את מבינה – זו אולימפיאדה! זה הארד קור.

זאת יכולת מקצועית מטורפת ויכולות נפשיות עוד יותר מטורפות, ונבחרת של ממש, בכל המובנים! וזה הילד שלך שם. את מוצאת את עצמך מתכתבת עם ההורים האחרים ועם ליאת (רכזת התוכנית) ועם דגן (היועצת החינוכחת) וחושבת עליו נונסטופ ומודה ליקום שהוא כותב לך פעם ביום כי יש כאלה שלא (וילדים, אם תגיעו לאולימפיאדה – בחייאת תכתבו להורים פעם ביום) וכשקשה לו את דואגת וגאה בו בטירוף כשהוא מתגבר ועושה את המעבדה בענק. ואז כשהגיע הטקס, ואני הייתי בריזורט ביוון עם קליטה גרועה, גיליתי שהוא קיבל מדליה רק כי עדכנו אותנו בווטסאפ ואז באמת בכיתי מהתרגשות, ליד הבריכה עם כל הבריטים.

וכשהוא מתקשר סוף סוף אחרי הכל, המשפט הראשון שהוא אומר לך זה: "אמא, בשנה הבאה אני חוזר ונוקם!" ואת לגמרי לגמרי איתו. ושיקרע לכולם את הצורה.